עולם השירה הוא יקום עשיר, מרהיב – והרבה פעמים מבלבל וקשה לניווט. לפעמים הוא החבר הכי טוב שלנו, ולפעמים הוא מרגיש כמו האויב הכי גרוע שלנו. אנחנו מסתובבים איתו כל הזמן, הוא חלק מאיתנו – פיזית. בלעדיו נמות, או לא נוכל לתקשר. מצד שני, הקול מאפשר לנו לתקשר החוצה רק דברים מסוימים, ופתאום בכשאנחנו רוצים להביע משהו באמצעות שיר, הוא פתאום מתחיל להפריע ולא לעשות מה שאנחנו רוצים שהוא יעשה.
אנחנו יכולים להרגיש את הקול שלנו, לשמוע אותו, להשתמש בו – אבל אנחנו לא רואים אותו, לא יכולים לגעת בו ישירות, ולא יכולים לשלוט עליו ישירות כמו הידיים ועל הרגליים שלנו. אנחנו יודעים שאפשר בהחלט לאמן אותו ולהיות יותר מיומנים בשימוש בו, אבל לפעמים הדרך השגויה מרגישה נורא נכונה, והדרך הנכונה מרגישה שגויה. ובעוד מורים לגיטרה, סקסופון, תופים, או כל כלי אחר מסכימים סה"כ שלכלים האלו מורכבים מחלקים א'-ב'-ג', נדמה שמורים לפיתוח קול לא מצליחים להסכים אפילו על זה. אחד יאמר שחייבים לעשות ככה, והשני יאמר שהראשון לא יודע על מה הוא מדבר וצריך לעשות בדיוק את ההיפך.
ואנחנו מה רצינו סה"כ? לפתוח את הפה ולשיר שיר, משהו שאהבנו ורצינו לחלוק עם העולם. נשמע פשוט כמו לטוס מפלנטה א' לפלנטה ב'. לפעמים זה נראה פשוט, ולפעמים זה מרגיש במרחק שנות אור רבות. אז מה קורה פה?
כאן ננסה לעשות סדר בבלגן, לסמן נקודות ציון על המפה הווקלית, למפות סוגיות חשובות, ולנחות פלנטה ווקלית עשירה וידידותית לכל הלוקחים חלק במסע. הישארו קרוב.