מסטודון בישראל, 22.2.19

איך היה ומה למדתי מההופעה של מסטודון בישראל

Photo by Mike Kaykov©
עידן ל.

עידן ל.

זמר, מוזיקאי, מורה לפיתוח קול, וקפטן

אה, וואו, אז עברו להם כמעט שבועיים מההופעה של מסטודון, אחת מלהקות הרוק הכבד הגדולות ביותר הפועלות כיום. עבורי, תאריך ההופעה שלהם היה יום חגיגה. אני מעריץ גדול שלהם כבר למעלה מעשור, מאז שבת-זוגי (והיום אשתי) הכירה לי ב-2009 את אלבומים הרביעי Crack the Skye. זהו אלבום קונספט מורכב, עם שכבות של גיטרות, תופים מתפתלים שאיכשהו לא מנגנים קצב ישר אבל עדיין משתלבים יופי עם המוזיקה המורכבת, ושלושה קולות שסיפרו סיפורים מוזרים על אובדן בחלל החיצון, על רוסיה הצארית, העלאת רוחות באוב, ועל יועץ סתרים העוסק במאגיה שחורה. מה אגיד לכם, קנו אותי.

תמונת קאבר באדיבות מייק קייקוב. תודה מייק! בקרו אותו בעמוד שלו, כאן.

מה מי מו?

בשנים שלאחר מכן המשיכו מסטודון להוציא אלבומים. הם לא פחדו לחקור אופקים מוזיקליים חדשים, והפכו לפסיכדליים יותר ומלודיים יותר. זו בדיחה ידועה בקרב אוהדי מוזיקה כבדה שככל שלהקה הופכת למלודית יותר, היא הופכת בהתאם ל"פופית" או פחות טובה. לטעמי, זה שטויות במיץ. לנגן ריפים דיסוננטים ולהרביץ חזק על התופים זו אכן אמנות, אבל כזו שפתוחה לכל אחד, ואכן הרבה להקות עושות בדיוק את זה. אבל מסטודון מצליחים להישאר כבדים, ובאותו זמן לשמור על עבודת גיטרות מורכבת ועל ליינים מלודיים מצוינים. לכתוב שיר כבד זה דבר אחד; לכתוב שיר כבד שיש לו גם פזמון מלודי חכם, זו כבר רמה אחרת לגמרי. מסטודון מצליחים לשמור על גלעין של כבדות, לכתוב מלודיות חכמות, ולייצר פזמונים סוחפים.

לא נספר כאן את כל קורותיה של הלהקה, אבל כן נספר שהיא מורכבת מביל קליהר (גיטרה), ברנט היינדס (גיטרה ושירה), טרוי סנדרס (בס ושירה), ובראן דיילור (תופים ושירה). או בצורה אחרת, מסטודון היא הידרה בעלת שלוש ראשים ששרים, ואחד שכותב. ביחד – ואת זה הם אמרו בעצמם במילים האלה – הם כמו משפחה שעושה את זה כבר כמעט 20 שנה.

תמונה באדיבות מייק קייקוב

כיתת האמן של ביל קליהר

כמה ימים לפני ההופעה, תודות לטיפ מתלמיד (תודה תמיר!) גיליתי שביל קליהר יגיע להעביר כיתת אמן קצרה בדרום ת"א כמה שעות לפני ההופעה, ומיד נרשמתי. ביום הסדנה הגעתי לפאפאיתו בר, מקום עם וייב מגניב בדרום ת"א, פגשתי חברים שלא ראיתי הרבה זמן, וכל האירוע הרגיש כמו מסיבת יום הולדת גדולה – התרגשות וכיף גדול מילאו את האוויר.

ביל התגלה כבחור צנוע ומקסים. עלה לבמה, וסיפר על עצמו ועל ההיסטוריה שלו כגיטריסט. קודם כל, הוא סיפר, הוא מעולם לא למד גיטרה באופן מסודר או לקח שיעורים. הוא לא בחור שאוהב או יודע לג'מג'ם, כלומר לאלתר ללא הכנה. הוא, כך הוא מספר, מוזיקאי שאוהב לעבוד באולפן, לחזור וללטש רעיונות עד שהם מבשילים והופכים לבתים, פזמונים ושירים. הוא סיפר כיצד, בתור ילד, הוא הכיר את להקת הPאנק האגדית The Dead Kennedys, ומהם למד שאפשר לכתוב שירים שלמים באמצעות אקורד אחד, הלא הוא ה-power chord המפורסם.* כשניתנה לקהל אפשרות לשאול שאלות, זכיתי בהזדמנות לשאול את ביל ישירות משהו שהטריד ועדיין מטריד אותי: "איך, בעצם, אתה כותב ריפים כאלו? יש להם מיקס מיוחד של בלוז, פסיכדליה, מודוסים עם סאונד אפל – איך זה קורה? מה התהליך שלך?"

* (במאמר מוסגר אספר שאני רואה כאן ראיה נוספת למה שאני טוען תמיד – שאם אתם אוהבים רוקנ'רול, לא משנה איזה תת-ז'אנר, אתם חייבים להכיר קצת Pאנק. Pאנק הוא הגרסה העירומה והבסיסית ביותר של הרוקנ'רול, ממש התמצית שלו. שירי ולהקות רוק שלא מבינים את זה תמיד ישמעו נחמדים מדי, יותר מדי "לפי הספר." ראו הוזהרתם – מאזינים מזהים את זה בשניה.)

מהו תהליך הכתיבה?

אני חושב שהשאלה הזו היתה מעניינת עבור ביל. נדרשו לו כמה דקות לענות עליה. הוא אמר בפשטות, שאם להודות על האמת, זה פשוט לשבת עם הגיטרה הרבה. הוא אמר: "אם אתה כותב 100 ריפים בשבוע, אחד מהם יהיה טוב." במילים אחרות, אין לו איזו נוסחה בדוקה, ותהליך הכתיבה שלו אינו שכלתני יותר מדי. הוא לא יושב וחושב "הממ, אני רוצה שהקטע הזה יהיה 40% בלוזי ו-60% פריגי." ואמת, זו שאלה שאין עליה תשובה ברורה. ידעתי את זה כששאלתי אותו, אבל רציתי לשמוע את זה ישירות ממנו, בלי מתווכים. התהליך הוא פשוט – ישנו רעיון התחלתי שמניע את התהליך, והדרך קדימה אינה אלא מימוש של אפשרויות, אחת אחר השניה, עד שהיצירה – שיר, ציור, ספר – הופכת מפוטנציאל לממשות. מתחילים מהמאקרו, וככל שהעבודה מתקדמת, העבודה עליה הופכת לעבודת מיקרו. מהגדול לקטן; מהרחב לצר; מלמעלה למטה. התהליך הוא אותו תהליך עבור כולם; כל אמן לוקח אותו לכיוון האישי שלו.

ביל אף הדגים את תהליך הכתיבה שלו על השיר Roots Remain, מתוך האלבום האחרון והמצוין Emperor of Sand שיצא ב-2017. הריף הראשון, הוא מספר, פשוט יצא לו מהידיים כשהרים את הגיטרה, ואז הוא שם אותו בצד "להתקרר" למשך 3-4 חודשים. וכשחזר אליו, הוא הבין שהוא עמוס מדי בכדי להפוך אותו לבית ארוך, ושעליו "להחליף הילוך" מוקדם יחסית. הדרך שלו לעשות זאת היתה לרדת חצי טון למטה. לאחר שהחליט שהחלק החדש ישמש כפזמון, הוא הבין שהוא צריך לשלב כוח (באמצעות power chords) ורגש (באמצעות פירוק של אקורד).

Mastodon - Roots Remain

עבורי, ההזדמנות לשאול ישירות – ישירות! – את אחד מכותבי השירים האהובים עלי אודות תהליך היצירה שלו, היתה רגע מרגש, במיוחד כי לא ציפיתי לו. מזל שמישהו (תודה חבר!) צילם את סדנת האמן בטלפון שלו. אתם יכולים לצפות בה כאן (זהירות, פייסבוק). גללו ל-2:00 לשאלה שלי.

ההופעה

כשהסתיימה כיתת האמן, אספתי את בת-זוגי ונסענו לגני התערוכה. ההתרגשות גאתה. פגשתי שלל חברים שלא ראיתי זמן רב, קנינו שתיה וג'אנק פוד כמיטב המסורת, וחיכינו להופעה. לאחר מופע חימום מוצלח של קין והבל 90210, מסטודון עלו לבמה. אנחנו, כמו כל הקהל, התרגשנו לאללה.

כפי שציינתי, מסטודון היא תמנון של ארבעה חברים, כאשר שלושה מחבריה שרים. מעניין לציין שהמתופף בראן דיילור הוא בעל קול הדיבור הגבוה מבין השאר, בעוד הבסיסט טרוי סנדרס מצויד בקול דיבור נמוך משמעותית. ועם זאת, שניהם שרים ברגיסטרים דומים, ולא נדיר לשמוע שירים בהם גם דיילור וגם סנדרס שרים תפקידים הממוקמים ברגיסטר A4-C5, הנחשב רגיסטר גבוה מאוד עבור גברים (לשם ההשוואה, סולן איירון מיידן ברוס דיקינסון בילה את רוב הקריירה שלו שם). עכשיו, שיהיה ברור שלא לסנדרס ולא לדיילור יש טכניקה מושלמת, ממש (ממש) לא. אבל שניהם, עם סוגי קול שונים מאוד זה מזה, שרים ברגיסטר הזה. זו דוגמה חיה כיצד (1) ניתן לשיר תפקידים גבוהים עם כל מיני סוגי קול, גם אם אין לכם קול דיבור עדין או גבוה, ו-(2) לא נדרשת טכניקה מושלמת בשביל לשיר לקהל שאוהב אותך, בתנאי שאתה שלם עם מה שאתה עושה.

Mastodon - High Road

הפלייליסט כלל שירים כבדים יחסית של הלהקה, עם הלהיט Blood and Thunder, March of the Fire Ants ועוד כבדים אהובים. בלטו בהיעדרם כמה מהלהיטים היותר נגישים של הלהקה, כמו Oblivion, High Road, The Motherload ואחרים, ולהוציא את Ember City, ההופעה נעדרה רבים מהפזמונים הסוחפים ששר ברון דיילור. קצת בעסה, אבל זה הטעם האישי שלי.

הפתעות שלאחר ההופעה

מה לאחר ההופעה התרחש קסם לא פחות – פגשנו (אני ובת-זוגי) את ברנט היינדס, הגיטריסט הג'ינג'י והפרוע של הלהקה. תודות לחבר משותף, הגענו לאחורי הקלעים ושוחחנו איתו על ההופעה, על ההתרגשות שלהם להגיע בפעם הראשונה למקום חדש, ועל ההופעה שחתמה את הטור הנוכחי. כששאלנו אותו לגבי הסט ליסט, הוא סיפר שקודם כל, נמאס להם לנגן את השירים המוכרים שוב ושוב. הם מנגנים אותם בפסטיבלים לרוב, אבל בהופעות שלהם הם מנגנים יותר שירים פחות-מוכרים, שהם אוהבים לא פחות. שאלנו אותו גם לגבי מיעוט השירים בהם שר ברון, וברנט סיפר שכיוון שהתפקידים של ברון כל-כך מורכבים, גם בתופים וגם בשירה, הם נותנים לו את האפשרות להחליט על הפלייליסט, לפי מה שהוא מרגיש שבאפשרותו לבצע באותו היום.

בואו נתעכב על זה רגע: להקה גדולה יחסית, שהוציא כבר 9-10 אלבומים ומופיעה בכל העולם כבר כמעט שני עשורים, נותרת קשובה לאחד מחבריה, ולא מכריחה אותו לבצע מה שלא נוח לו. כלומר, חברי הלהקה הם חברים טובים – משפחה, במילים שלהם – לפני שהם שותפים עסקיים בפרויקט הזה שנקרא להקה. יש להם מספיק שירים טובים שבאפשרותם לבצע, והם לא מרגישים הכרח לבצע שירים שהם, או אחד מהם, מרגישים שאין להם יכולת לבצע באותו הרגע. התמיכה המשותפת הזו, הסולידריות הזו אל מול הלחצים העצומים של טור הופעות כלל-עולמי, אינה מובנת מאליה ב-כ-ל-ל! אני הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שזה אחד הדברים שמשאירים אותם ביחד, באנרגיות יצירתיות גבוהות, כל-כך הרבה שנים.

אנחנו עם ברנט היינדס וטרוי סנדרס, שעבר ליד בדיוק ברגע הנכון​

דבר בלתי-צפוי שקרה 

במהלך השיחה עם ברנט אחרי ההופעה, הוא ציין שהטיסה שלהם חזרה תתקיים רק ביום שאחרי בשעות הערב, כלומר יש להם יום מנוחה. הצעתי לו, חצי-בצחוק, שייסע לים המלח, כיוון שאני סבור שים המלח הוא באמת מקום מיוחד, וכל אחד צריך לבקר שם. ומה אתם יודעים – הרעיון תפס. אני ובת-זוגי החלטנו כמובן להצטרף, וכך אני יכול לומר, וזה יהיה אמת לאמיתה, שנסענו עם ברנט היינדס ממסטודון לים המלח.

אמנם היינו צריכים לחזור מוקדם לתל-אביב באותו היום, אבל הנסיעה הזו זכורה לי כמיוחדת ואפילו קסומה. קודם כל, זה הרגיש נהדר לעשות משהו כל-כך ספונטני (מומלץ לכולם מדי פעם, באמת). ומעבר לזה, העובדה שקרה משהו כל-כך הזוי, שלא הייתי מדמיין בשום צורה רק 24 שעות לפני כן, נתנה לי אנרגיה לשבוע שלם. זו תזכורת חשובה, לה זכאי כל אחד, שדברים יכולים לקרות אם רק ניתן להם. נכון, צריך להיות מוכנים או מיומנים, צריך להתעקש להיות במקום הנכון ובזמן הנכון – אנחנו יכולים להשפיע על התהליך, אנחנו יכולים וצריכים להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו, אבל חשוב שלא נאמין יותר מדי לתמונת העולם שיש לנו בראש. אם אנחנו בטוחים שהעולם הוא X, ודברים מסוימים יכולים לקרות ודברים אחרים לא יכולים לקרות, לא נהיה מוכנים לאירועים חריגים כשהם יגיעו. והרי, הם תמיד יגיעו, לטובה או לרעה.

אני ובת-זוגי תמר עם ברנט היינדס, בשמש החורפית על גדת ים המלח

דברים שלמדתי מברנט היינדס

אמנם אי אפשר לנחש את זה מהשיער הג'ינג'י הפרוע ומהקעקוע הגדול שיש לו על הפנים, אבל ברנט היינדס הוא בחור הזוי. הזוי, אבל מקסים. כשהוא מתחיל משפט בנושא מסוים, הוא מהר מאוד עובד לנושא אחר. היה לנו כל-כך מעט זמן כך שלא הצלחתי לפתח שיחה מעמיקה כמו שרציתי, אך בזמן הקצר הזה ברנט הספיק לספר שהוא אוהב את ביל, ברון, וטרוי כמו משפחה, ועם זאת, הוא יוצא הדופן מביניהם. ביל, ברון, וטרוי, הוא מספר (וגם רואים את זה) הם חבר'ה מופנמים, בעוד הוא מוחצן. הוא אוהב את מוזיקה פרועה, להקות שעושות בלגן. הוא בחור עצלן (מילה שלו), שאמר "נראה לך שהעבודה הזו [להיות במסטודון] היא קשה? אחרת לא הייתי עושה אותה!", ועדיין היה ברור שהוא מאוד מחובר למה שהוא עושה.

אני אמנם פוגש הרבה מוזיקאים (אני אחד מהם סה"כ), אבל כמעט כולם הם בגילי או צעירים יותר. נדיר שיוצא לי לפגוש מוזיקאי מבוגר ממני, ועבורי זה תמיד חוויה מעניינת וחשובה. לא רק כי אני סוף סוף לא הכי זקן בחדר ([הכנס בדיחת גיל כאן]), אלא כי ככל שאנחנו מתקדמים לגיל המשכנתא והילדים, וכל העומס של החיים שנלווה עליהם, זה חשוב לי, ברמה האנתרופולוגית וברמה האישית, לראות כיצד מוזיקאים מבוגרים מצליחים לשלב אמנות ומוזיקה יחד עם משפחה ופרנסה. אין הרבה מודלים לחיקוי בגילאים האלה שהם גם נגישים לך באופן אישי, ולו לכמה שעות.

וכשאני זוכה להיפגש עם כאלה, כמו ברנט היינדס, אני תמיד מופתע מחדש מהשילוב הזה, הכה-נדיר, בין אדם מבוגר בעל היסטורית חיים של מבוגר, שעדיין שומר על התלהבות והתרגשות של ילד או אדם צעיר. אני אדגיש כאן שלא מדובר בילדותיות במובן של חוסר-בגרות, אלא ילדותיות במובן של פליאה ומשחק, וסירוב לתת ללחצים של החיים לכבות אותן. מצד אחד, ברנט דיבר על להקות מטאל בתחושת בקיאות שלא היתה מביישת תלמיד י"א שאוהב ללבוש שחור, ומצד שני, היתה בו איזו השלמה וקבלה עצמית אותן מציג רק אדם שהבין מי הוא, שהפסיק להסתכסך עם עצמו, וקיבל את עצמו כפי שהוא. בשיחה הקצרה שהתפתחה בינינו, ברנט שאל אותי לגילי (34). הוא סיפר שהוא בן 45, וכשהוא היה בגילי, הוא היה "הדבר הפרוע ביותר…" (ולא השלים את המשפט). להבנתי, הוא אמר שהוא היה מסוכסך עם עצמו במשך שנים (כמו שרק אדם עם קעקוע ענק על הפנים יכול להעיד), ועם השנים הגיעה הקבלה של עצמו, של מי שהוא, ההבנה שהוא פשוט מי שהוא. ועם ההבנה הזו מגיעה שלווה מסוימת. ולא במובן שהוא הסיר את הקעקועים, התחיל לקום בשש בבוקר כל יום בשביל לעשות מדיטציה, אלא שהמנוע של חוסר-הנחת הפנימי הוריד הילוך. ועם האנרגיה שהתפנתה אפשר לעשות דברים כיפיים, מרגשים, אפילו מדהימים, כמו לנגן בגיטרה ולנסוע לים המלח עם אנשים שמעולם לא פגשת.

זה נשמע לי נהדר, ואני מאחל את זה לכולנו.

שדרו הלאה

Share on whatsapp
Share on facebook
Share on twitter
Share on email
Share on pinterest
Share on pocket

יאללה, בואו נתחיל

השאירו שם, מייל, וטלפון, ונחזור אליכם ממש מהר.

  • אנו שומרים על פרטיותכם. לעולם לא נעביר את המידע לצד שלישי.