בפוסט הקודם מניתי שלוש סיבות נוספות מדוע הכלי שלנו אינו דומה לאף כלי נגינה אחר. הנה שוב בקצרה כל הסיבות עליהן דיברנו עד כה:
- הקול הוא כלי פנימי
- המכניזם הקולי בנוי לפעולות חשובות יותר משירה
- המכניזם הקולי אינו יחודי לבני אדם
- אין לנו שליטה ישירה על הפקת הקול שלנו
- יש לנו שליטה ישירה על עיצוב הקול שלנו
- שירה בגבוהים זהה, אבל גם שונה, משירה בנמוכים.
- ה-ADSR של הקול משתנה כל הזמן
בחלק האחרון, שלושת הסיבות האחרונות – ואולי החשובות ביותר – מדוע הקול הוא כלי שונה:
- הקול הוא כלי פגיע במיוחד
- הקול משנה את אופיו בהתאם לגיל ולמין
- הקול מאפשר לנו לשיר מילים ולספר סיפור
יאללה, ממשיכים!
8. הקול הוא כלי פגיע במיוחד
אם הייתם קונים גיטרה שהיתה נשמעת עמומה כל פעם שהיה יורד גשם, או כי היא לא התכסתה מספיק טוב בקייס בלילה קר, או כי היא אכלה מאכלים חומציים ועכשיו יש לה צרבת, הייתם צועדים לחנות בזעם ודורשים את הכסף שלכם בחזרה. ובמידה מסוימת, הייתם צודקים.
זה נכון כמובן שכל כלי עלול להיפגע מתנאים סביבתיים. גיטריסטים יכולים לנהל דיונים ארוכים ומשמימים כיצד לשמור על המיתרים שלח בחוץ, כיצד לשמור על העץ כשיבש בחוץ, כיצד הכי כדאי לווסת את אחוזי הלחות בקייס של הגיטרה (נשבע לכם), ואיך "להציל" את הגיטרה אם נשפכו עליה קצת מים (מנגבים אותה, זה לא כזה מסובך).
אבל בעוד השמירה על כלים אחרים מסתכמת בתחזוק תקופתי ובהימנעות מחשיפה לשמש ישירה או יובש קיצוני, הכלי שלנו מתנהג מעט אחרת כמעט כל יום, והוא יכול להיות מנוטרל מסיבות טריוויאליות-כמעט, כגון אוויר קר בחדר בו ישנו, מחסור במנוחה, אכילת מאכלים חומציים, או סתם מצב רוח ירוד. אמנם זמרים מסוימים רגישים יותר או פחות מאחרים, אבל אין אף אחד מאיתנו שלא קם בבוקר של הופעה עם אף מנוזל וידע שהולך להיות לו יום גרוע וערב מלא מחשבות סטייל "האם אני אשמע טוב?" זמרים רבים סובלים מריפלוקס (צרבת), מצב בו מיצי הקיבה מטפסים במעלה הוושט וצורבים את מיתרי הקול. דמיינו שיש לכם כוויה באצבעות, ועכשיו אתם נדרשים לנגן בגיטרה, קרי להפעיל לחץ על מיתרי מתכת. ואם לא ישנו מספיק בלילה כי החיים עמוסים, אנחנו נמצא שהרבה יותר קשה לנו לשמור על איזון קולי במעברים בין הרגיסטרים. אנחנו כנראה נדחוף יותר מדי אוויר למערכת ונתמודד בשל כך עם עומס מוגבר. החוויה כולה תרגיש עמוסה יותר ומהנה פחות.
ועוד לא דיברנו על נושאים רגשיים או מנטליים: שירה היא אמנם פעולה פיזית (או ליתר דיוק, שילוב של כמה פעולות פיזיות), אבל יש לזכור תמיד שבניגוד לכלים אחרים, כלי הנגינה כאן הוא אנחנו. כבני אדם, אנחנו יצורים בעלי תודעה ורגש, ולכן ישנן אינספור דרכים בהן המצב המנטלי שלנו יכול להשפיע על המצב הפיזי שלנו. למשל, אם אנחנו מדמיינים שהתווים הגבוהים נמצאים "אי שם למעלה," הגוף יצבור מתח, ממש כמו לפני קפיצה למעלה (נסו רגע לקפוץ למעלה – חלק בלתי-נפרד מהקפיצה הוא הכיווץ שמגיע מיד לפניה). אם יש לנו תמונה מנטלית לפיה "הקול שלי נשמע כך," הגוף שלי יתנגד באופן כזה או אחר לסאונדים אותם הוא לא מכיר, כי הם לא נמצאים בתמונה המנטלית שיש לי. אם אני שונא את הסאונד של הקול שלי – או יותר נכון, איך שנדמה לי שהקול שלי נשמע – יהיה לי מעיק ומבאס לעלות על הבמה, במקום שיהיה לי כיף, ולכן גם הביצועים שלי יהיו פחות טובים.
אז אם אתם מרגישים שהקול שלכם לא יציב, או פגיע במיוחד, או שיום הוא ככה ויום הוא ככה – זה לא רק אתם. זה אכן כלי רגיש מאוד. עבודה טכנית יכולה מאוד לסייע ליציבות טכנית, אבל מאיתנו, הזמרים, נדרש להכיר את עצמנו, לכבד את גופנו, לדעת מה מתאים לנו ומה לא, ולשמור על עצמנו, פיזית ורגשית.
לין הילטון, מורה לפיתוח קול ומומחית בריאות הקול, עם ארבעה טיפים לבריאות קולית
9. הקול משנה את אופיו בהתאם למין ולגיל
גיטרה היא גיטרה, כולנו מסכימים על זה, אפילו רוב הגיטריסטים. גם אם היא גיטרת בריטון או בעלת שבע או שנים-עשר מיתרים, היא עדיין גיטרה. איך שבנו אותה בהתחלה, ככה היא בערך תישאר. היא כנראה תצטרך תחזוקה תקופתית כל כמה זמן, אבל היא לא תשנה את אופיה באופן מהותי במרוצת שנים או אפילו עשורים. ואם העצים והנתונים הטכניים זהים, גם לא יהיה הבדל בין גיטרה שנבנתה על-ידי בונה גבר לעומת גיטרה שנבנתה על-ידי בונה אשה. המין הביולוגי לא משחק שום תפקיד בשאלת הסאונד של הגיטרה.
אבל גם כאן, הקול הוא כלי אחר לגמרי. כפי שכולנו יודעים אינסטינקטיבית, יש הבדל משמעותי בין קול של גבר וקול של אשה, בין קול של ילד ובין קול של מבוגר, ובין קול של אותו אדם בגיל 20 ובגיל 60. ולפחות חצי מאיתנו חוו את התקופה המשעשעת ההיא בגיל ההתבגרות בה הקול שלנו השתנה כל-כך מהר, שבה הוא הפך לעמוק יותר ונשבר כל הזמן. כיוון שהכלי שלנו הוא הגוף שלנו, הוא משתנה ביחד עם הגוף שלנו. הגוף שלנו עובר תהליכי התבגרות והזדקנות, והקול שלנו יחד איתו.
ולא רק - לגברים ולנשים יש קולות שונים. מדוע?
זהו נושא ענק בפני עצמו, אבל ממש בקצרה נאמר שקול של גבר שונה בפרופורציות – אבל לא במבנה או באופן הפעולה! – מכלי של אשה. ראשית, כלי של אשה קטן יותר במימדיו, ומיתרי הקול עצמם קצרים יותר. זו הסיבה שהקול הנשי (או ליתר דיוק, שלל אזורי הקול הנשי) גבוהים יותר באופן כללי. תעלת הקול (שם כללי לחללי התהודה) קצרה יותר, כלומר שקול נשי יכיל באופן יחסי יותר תדרים גבוהים (treble) מקול גברי. בנוסף, שרירי ה-TA (זוג השרירים האחראי על הפקת תווים נמוכים) קצרים יותר ביחס לשרירי ה-CT (זוג השרירים האחראי על הפקת תווים גבוהים), ולכן לנשים קל יותר באופן יחסי (יחסי, כן?) לשיר תווים גבוהים. ומצד שני, לנשים קשה יותר באופן יחסי (יחסי, כן?) ליצור עובי וסגירה במיתרי הקול. זו אחת הסיבות מדוע יותר נשים (באופן יחסי, כן?) מתמודדות עם סוגיות של קול אוורירי וחלש, ויותר גברים (באופן יחסי, כן?) מתמודדים עם סוגיות של גמישות ומנעד. וכל זה עוד לפני שאמרנו מילה על מה שקורה בגיל ההתבגרות אצל גברים, ולא קורה אצל נשים.
אצל גברים, מיתרי הקול עבים וארוכים יותר בממוצע
וחללי התהודה שלהם ארוכים וגדולים יותר
גם כשאנחנו מתבגרים, הקול שלנו עובר שינויים: אצל נשים, טון הדיבור הממוצע נוטה לרדת, ומיתרי הקול הופכים לרפויים יותר. הוויברטו הופך לאיטי יותר (מה שמכונה לעיתים wobble). אצל גברים, קורה בדיוק ההיפך – קול הדיבור הופך לגבוה ודק יותר, ולעיתים צרוד מעט. את השינויים האלה לא ניתן למנוע, כיוון שאנחנו לא יכולים למנוע את תהליך ההזדקנות – אבל בהחלט ניתן לנהל בצורה טובה, ואין שום סיבה שלא תמשיכו לשיר גם עמוק אל תוך הגיל השלישי.
10. הקול מאפשר לנו לשיר מילים ולספר סיפור
אוקי, מצד אחד זה מובן מאליו. אנחנו מדברים עם הקול, ולפעמים עם הידיים, אבל אף פעם לא עם איברים אחרים. ואי אפשר לספר סיפור עם פסנתר או חליל או גיטרה, אפילו שגיטריסטים אומרים "תקשיב לסולו הזה, הגיטרה שלו ממש בוכה בסוף, זה קורע לב."
ובכן, זה נכון וזה לא-נכון. כשמנגנים באמת, כשנגן ניגש לכלי שלו ומוציא ממנו מוזיקה ולא סתם תווים, הוא באמת מספר לנו סיפור. פסנתרן, תזמורת, או להקת סרף אינסטרומנטלית, יכול לקחת אותנו למסע ארוך בין הרים וגבעות, לחלל החיצון ולמרתף של מדען מטורף; לספר לנו סיפור על ילדות, התבגרות, וזקנה; על אהבה, אכזבה, משפחה, אובדן; צרות ושמחות, אסונות וחלומות; על מה שהיה ועל מה שיהיה – על כל מה שיש בחיים. ובגלל זה אנחנו מקשיבים למוזיקה – היא מספרת לנו מה שמילים לא יכולות.
ומה לגבי זמרים? כשהם שרים, אנחנו מקשיבים למוזיקה אותה הם שרים, או למילים אותן הם שרים? אפשר בכלל להקשיב לזמר מוזיקלית מבלי להקשיב למילים? אפשר להקשיב לצורה מבלי להקשיב לתוכן? ומה קורה אם הזמר שר בשפה שאני לא מבין, נניח אריה באיטלקית? ומה קורה אם הזמר פחות שר ויותר מוציא קולות של התלהבות, כמו ג'יימס בראון? ונניח שהיינו בונים רובוט שהיה שר שיר מרגש, נניח Somebody to Love של קווין, באופן מושלם טכנית. האם היינו שומעים שם סיפור? מה רובוט יודע על הצורך באהבה? האם היינו שמים לב? האם היה אכפת לנו?
Queen - Somebody to Love, Live 1981
קווין מנגנים בהופעה חיה את "Somebody to Love," בביצוע הטוב ביותר שמישהו אי פעם עשה לשיר כלשהו.
Ingo Titze feat. Pavarobotti - Nessum Dorma
ולעומתו, מדען הקול המוביל ד"ר אינגו טיטצה מציג את החבר שלו, הזמר פברובוטי, לבצע את האריה המפורסמת Nessum Dorma
וואלה, שאלות טובות, ואפשר לדון בהן באריכות בחוג לפילוסופיה הקרוב לביתכם. אין להן מענה מיידי. אבל בכל זאת, בגלל מעמדם ההיסטורי, בגלל האופן שבו אנחנו בנויים כמאזינים וכבני-אדם (גם פיזיולוגית וגם תרבותית), אני חושב שזמרים מסוגלים לספר לנו סיפור באופן מיידי יותר, ולכן נוגע ומשפיע יותר, מאשר כלים אחרים. כיוון שהקול מסוגל לא רק להפיק צלילים אלא גם לעצב אותם בצורות מאוד מסוימות שאנחנו מזהים בתור שפה, הוא מעביר לנו לא רק צורה אלא גם תוכן. כמאזינים, וכבני אדם שרגילים לשוחח כל היום עם אנשים אחרים, אנחנו יודעים את זה באופן אינסטינקטיבי. השירה מושכת את תשומת הלב שלנו כמאזינים, ממקדת אותנו בה, ואנחנו ממתינים למה שהיא רוצה לספר לנו – וגם אם זה שקר גמור, אנחנו מאמינים לה באותו הרגע.
אפשר לקחת כדוגמה שניים מגדולי הזמרים של המאה ה-20. שניהם יודעים לספר את הסיפור-שיר, או השיר-סיפור, כמעט ללא מתחרים. ושניהם עושים זאת באופן שונה לחלוטין אחד מהשני. אלביס פרסלי, למשל, שר בשיא השכנוע נעצמי (ולכן אנחנו מאמינים לו) שיר קורע לב כמו Suspicious Minds ומיד אחריו שיר אהבה צ'יזי, מבלי להתמהמה אפילו שניה על המעבר החד. אנחנו, מצידנו, נאמין לכל מילה שלו. אנחנו לחלוטין נאמין שהוא זה שנמצא בפרידה כואבת, ומיד אחרי זה שהוא מאוהב מעל הראש, ולא נרגיש שום סתירה. כשאלביס מספר סיפור, הוא גיבורו (ה-Protagonist). הוא בוכה, הוא צוחק, הוא מעווה את פניו בכאב. זה הוא שם, בסיפור, זה עליו, והוא חולק את זה איתנו. זו הסיבה, חברים, מדוע אלביס היה המלך.
Elvis Presley - Suspicious Minds (Live in Las Vegas, 1970)
לעומתו, מלך הסווינג והקוליות, פרנק סינטרה, שהיה זמר ומספר סיפורים דגול לא פחות, שר שירי אהבה דגולים בקוליות של אופנוען בסרט מצויר. שיר אינטימי כמו Fly Me to the Moon זוכה אצלו לביצוע מצוין, אבל אנחנו לא בדיוק חושבים שזה פרנק, הבחור שמאוהב עד הירח. תסתכלו עליו, המאדרפאקר נותר קריר כמו איש שלג.
rank Sinatra - Fly Me To The Moon (Live in St. Louis, 1965)
אבל זה לא בגלל שאנחנו לא מאמינים לסיפור שלו. אנחנו משוכנעים לגמרי – בגלל זה אנחנו אוהבים אותו. אבל בעוד אלביס היה גיבור הסיפור שלו, הפרוטגוניסט, פרנק סינטרה נותר מרוחק, מספר את הסיפור מהצד. זה לא פרנק שמאוהב עד הירח; פרנק זה שנמצא ליד הבחור שמאוהב עד הירח, ופשוט עוזר לו לומר את מה שעל ליבו. פרנק סינטרה הוא ה-Narrator. אלביס הוא גיבור הסיפור; פרנק הוא המשקיף מבחוץ. שניהם מספרים את הסיפור בצורה הייחודית להם.
אנחנו מדברים הרבה בבלוג הזה (ובערוץ היוטיוב הזה) על טכניקה, על מה צריך לקרות בשביל שהקול יתפקד כמו שאנחנו רוצים שהוא יתפקד, מה החולשות ומה החוזקות שלו. אבל חשוב לזכור, שלא משנה כמה טכניקה יש לכם ומה אתם יודעים לעשות – את הקהל זה לא מעניין. הקהל לא בא לראות אתכם "לא מפשלים." זו לא הסיבה. הקהל בא וימשיך לבוא כדי שתספרו לו סיפור, שתקחו אותו מנקודה א' לנקודה ב', שתצחיקו אותו, או שתעציבו אותו, שתזכירו לו, ולו לכמה רגעים, שהעולם הזה מכיל יותר מהשגרה ומהטרדות הפעוטות של החיים. הוא בא שתזכירו לו שלפני ואחרי הכל, כולנו חולקים את אותו עולם. כשאתם עובדים עם המורה שלכם לפיתוח קול, אתם עובדים לרוב על טכניקה, אבל אסור לשכוח לכולם שטכניקה היא רק אמצעי למטרה, לעולם לא המטרה. זו הסיבה, נניח, מדוע אקנה כרטיס להופעה של ניק קייב, מספר-סיפורים ענק עם יכולות טכניות מוגבלות, אבל כנראה שלא אטריח את עצמי לראות את כריסטינה אגילרה, זמרת בעלת יכולות טכניות מרשימות שלא עושה דבר מלבד להשוויץ בהם.
הדבר החשוב באמת הוא הסיפור שלכם, הסיפור באמצעותו אתם יוצרים קשר עם בני-אדם אחרים. אחרת באמת עדיף לשבת בבית ולראות נטפליקס.
זהו, תמה רשימת עשרת הסיבות מדוע הקול שלכם אינו כמו כל כלי אחר. והאמת? יש עוד מלא סיבות. אנחנו ממשיכים לחקור כיצד הקול שלנו עובד, הן ברמה הטכנית והן ברמה האמנותית. עוד מידע, ביצועים, והסברים אפרסם כאן בבלוג ובערוץ היוטיוב שלי.
אם הסכמתם, או לא הסכמתם עם משהו ממה שכתבתי, אני רוצה לשמוע מכם, אז תרגישו חופשי לשאול שאלות ולהפיץ לחברים וזמרים שאתם מכירים. וכמובן, אם אתם רוצים לקחת את השירה שלכם קדימה, טכנית ואמנותית, צרו קשר ואשמח לעזור לכם במסע.