זמרים הם חיה קצת מוזרה, כבר אמרנו. מצד אחד, זמרים עושים כל מיני דברים שמוזיקאים אחרים עושים, כמו ללכת לבתי-ספר למוזיקה, לכתוב שירים, ולסבול מבעיות כלכליות. אבל מצד שני, הם מגיעים לחזרות מבלי לסחוב כלום (טוב, הם והפסנתרנים), נמצאים תמיד במרכז הבמה, תופסים את מרכז תשומת הלב גם מבלי להתכוון, ואם הם קצת מצוננים, זו יכולה להיות סיבה לגיטימית לבטל הופעה (בעוד בסיסט שיבקש לבטל הופעה מאותה סיבה יזכה רק במבטי זעם ובעיטה באחוריים).
באופן כללי, תשומת הלב שלנו כמאזינים הולכת בראש ובראשונה לזמרים, ורק אחרי זה (אם בכלל) לשאר הכלים. אלו הזמרים שלרוב הופכים לגיבורי תרבות, שנשאלים לדעתם, שנוצרות סביבן תוכניות ריאליטי (נראה לכם שמישהו היה צופה בתכנית כמו "קלידן נולד"?), שנותנים השראה למיליונים, שקורסים מהעומס, שנשמעים אחרת בכל עשור. למה? האם אנחנו מיוחדים? באיזה אופן?
אם בפוסט הקודם מניתי חמש סיבות מדוע הכלי שלנו דומה לכל שאר כלי הנגינה, בפוסטים הבאים אציין לא חמש אלא עשר סיבות מדוע הקול שלנו אינו דומה לכלים אחרים. והנה הן בקצרה:
- הקול הוא כלי פנימי
- המכניזם הקולי בנוי לפעולות חשובות יותר משירה
- המכניזם הקולי אינו יחודי לבני אדם
- אין לנו שליטה ישירה על הפקת הקול שלנו
- יש לנו שליטה ישירה על עיצוב הקול שלנו
- שירה בגבוהים זהה, אבל גם שונה, משירה בנמוכים
- ה-ADSR של הקול משתנה כל הזמן
- הקול הוא כלי פגיע במיוחד
- הקול משנה את אופיו בהתאם למין ולגיל
- הקול מאפשר לנו לשיר מילים ולספר סיפור
יאללה, נתחיל?
1. הקול הוא כלי פנימי
נתחיל מהמובן מאליו: להביל מכלים אחרים, הקול שלנו הוא כלי פנימי. אני לא מתכוון לזה במובן היפי-רוחני כלשהו, אלא במובן פיזי לחלוטין – זה הכלי היחידי שנמצא פיזית בתוך הגוף שלנו. למעשה, במובנים רבים, הוא זהה לגוף שלנו. בניגוד לגיטרה או תוף סנר, אני לא יכול ללכת לחנות ולקנות אחד חדש; אני לא יכול לעשות טרייד-אין על הכלי הנוכחי שלי ולקבל תמורתו אחר, כמו מגבר לגיטרה חשמלית. אני לא יכול לגעת בו, להרים או להניח אותו, להשאיר אותו בבית כשאני יוצא לחופשה או הולך לעבודה. הוא חלק ממני, והולך לאן שאני הולך. הקול שלנו מתבגר איתנו ומזדקן איתנו; הוא חולה כשאנחנו חולים ובריא כשאנחנו בריאים; הוא חזק כשאנחנו חזקים וחלש כשאנחנו חלשים; הוא קשור מיידית לגיל, למין, ולמגדר שלנו, לבריאות שלנו, לפרופורציות הגופניות שלנו. לטוב ולרע, הוא ייחודי לנו, והוא מי שאנחנו.
אי אפשר להמעיט בחשיבות העניין הזה. כל-כך הרבה מהעבודה שזמרים נדרשים לעשות, כל-כך הרבה מהבעיות איתן זמרים נאלצים להתמודד, נובעות ישירות מהעובדה הזו. קודם כל, כיוון שהוא פנימי, אנחנו לא רואים אותו. זה אומר שכשאנחנו נתקלים בתופעה קולית נפוצה כגון "השבר" בקול שלנו (מה שנקרא the vocal break), זה לא כל-כך פשוט להסביר אותה. אם נניח הייתם קונים גיטרה, ובאמצע הצוואר של הגיטרה היה חור גדול שמפריד בין השריגים הנמוכים ובין השריגים הנמוכים, הייתם נתקעים או עושים טעות כל פעם שהייתם רוצים לצאת לסולו. זה היה מרגיש לכם כמו שני כלים נפרדים.
אבל במקרה כזה, הייתם אומרים "אה, בטח! הנה, אני רואה באמצעות העיניים שלי שיש חור גדול באמצע הגיטרה. זו כנראה הבעיה!" אבל כשמדובר בקול, אנחנו לא יכולים לראות את הבעיה, ובטח ובטח שאנחנו לא יכולים לראות את מקורותיה. אנחנו רק יכולים לראות את התוצאות שלה. השבירה הקולית היא תופעה אקוסטית-פיזיולוגית אמיתית, אבל היא מתממשת אצל כל אחד באופן קצת שונה. נדרשת אוזן מיומנת מאוד בכדי לאבחן מה בדיוק קורה אצל כל זמר, וכל זמר יאמץ לו אסטרטגיה מעט שונה כיצד לחבר את הרגיסטרים, או האזורים השונים בקול שלו.
2. המכניזם הקולי בנוי לפעולות חשובות יותר משירה
דמיינו שאתם הולכים לקנות מערכת תופים, אבל במקום ללכת לחנות כלי נגינה, מצאתם את עצמכם בחנות כלי מטבח. והמוכר מוליך אתכם אחר כבוד לאזור כלי הבישול, ומראה לכם מגוון רחב של סירים, בכל מיני גדלים. בחיוך רחב הוא אומר לכם, "תראו, אם תקחו כמה מהסירים האלו ותהפכו אותם, תהיה לכם מערכת תופים."
הוא לא יטעה – זו אכן תהיה מערכת תופים. סירים אמנם הם כלי בישול, אבל הם יכולים לשמש ככלי נגינה. אה, רגע, רציתם מערכת תופים "אמיתית," שמורכבת מתופים שנועדו מראש להיות תופים ונשמעים כמו תופים? למה מה קרה? לא טוב לכם סירים? מה אתם, מפונקים???
זה נשמע מצחיק – כמובן שאנחנו רוצים מערכת תופים שנבנתה מראש לתפקד ולצלצל כמו מערכת תופים. אבל זה העניין עם הקול שלנו – הוא לא נועד להיות כלי נגינה. למעשה, להיות כלי נגינה זה לחלוטין התפקיד הפחות חשוב שלו. אותו המנגנון שמשמש לנו ככלי נגינה משמש לנו קודם כל לדברים חשובים יותר ביולוגית, כמו להגן על דרכי האוויר ולעזור לכם לפלוט פסולת מהגוף. אתם יודעים – הדברים האלו שמשאירים אתכם בחיים.
אוכלים ונושמים דרך אותו פתח? תכנון תבוני בישבן שלי!
בואו נבין את זה רגע. מיתרי הקול בנויים למעשה בתוך תיבת הקול, שממוקמת ממש בקצהו העליון של קנה הנשימה. אם תיזכרו לרגע בשיעורי המדעים מכיתה ג', תזכרו שלאותו המקום בדיוק מגיע צינור נוסף ושונה בתכלית – הוושט. קנה הנשימה תפקידו להיות צינור אוויר; הוושט תפקידו להיות צינור של אוכל. אם נכנס קצת אוויר דרך הוושט, זה לא כזה נורא, מקסימום נגהק. אבל בשום פנים ואופן אסור שאוכל, מוצק או נוזל, יכנס לקנה הנשימה. זוכרים שסבתא שלכם הזהירה אתכם לא לדבר בשעת הסעודה פן תקדימו קנה לוושט? נו, אז היא צדקה. השיעול האלים שקורה במקרים כאלה הוא ניסיון של הגוף – באמצעות תיבת הקול ומיתרי הקול – להגן על קנה הנשימה בכל מחיר.
במילים אחרות, אתם אולי רוצים יותר מהכל לשיר את השיר החדש של קייטי פרי, אבל את הגוף שלכם מעניין בראש ובראשונה להפעיל את המכניזם בשביל להגן על קנה הנשימה. אנחנו למעשה מבקשים מהגוף להשתמש במכניזם השירה ככלי נגינה, בעוד המכניזם נבנה קודם כל כשסתום חיוני להישארותינו בחיים. לא פלא שהגוף מסרב לוותר על הפונקציה החשובה הזו בשביל משהו כל-כך פחות חשוב כמו שירה.
מכניזם הבליעה. שימו לב מה קורה לאפיגלוטיס
אותו הדבר נכון גם לגבי הפונקציה החיונית השניה של מכניזם השירה – יצירת לחץ אוויר בעת פליטת פסולת מהגוף. או בשפה יותר ישירה, לאפשר לכם "ללחוץ" – במובן הכי פיזי של המילה – כשאתם בשירותים (או, אצל נשים, גם בשעת לידה). בגדול מאוד, בשביל לבצע פעולה של לחיצה או דחיקה, הגוף צריך קונטרה, משהו שיספק לו התנגדות. אתם לא יכולים, נניח, לדחוף את הקיר שמולכם אם הקיר שמולכם היה עשוי מצמר גפן ועשן. הקיר צריך "להתנגד" לכוח שאתם מפעילים בשביל שתוכלו לדחוף. אותו הדבר נכון כשאנחנו מבצעים "דחיקה" פנימית. בכדי לפלוט פסולת, או לצורך העניין להרים משקולות, הגוף צריך את ההתנגדות של האוויר שיש בריאות. כרית האוויר הזו היא הדבר כנגדו הגוף יכול לדחוק. מיתרי הקול הם בדיוק השסתום שנועל את האוויר בתוך הריאות ויוצר את כרית האוויר. אם אתם לא מאמינים לי, נסו להרים משקולות כבידה ולנשוף אוויר החוצה בבת אחת. ספרו לי האם זה עבד.
כשאנחנו שרים, אנחנו למעשה מנסים לעבוד עם מכניזם שנועד בראש ובראשונה למטרות חיוניות אחרות. בפיתוח קול אחת ממטרותינו העיקריות היא בדיוק ללמד את הגוף להפעיל את המכניזם בדיוק במידה שמספיקה לנו לשירה, מבלי להכניס לפעולה את האינסטינקטים הכה-בסיסיים שנועדו אמנם לשמור עלינו בחיים, אבל לא מסייעים לנו בזמן השירה.
3. המכניזם הקולי אינו יחודי לבני אדם
מדובר-כביכול בניגוד ישיר למה שכתבתי בסעיף הראשון. בני האדם רגילים לחשוב על עצמם כמיוחדים ונעלים על שאר בעלי-החיים, אבל ככלי נגינה, הקול שלנו אינו יחודי לנו, לא כאינדיבידואלים, ואפילו לא כבני אדם. אותן שלוש מערכות המפעילות את הכלי שלנו – הכוח, הרטט, והתהודה – פועלות בדיוק באותו אופן אצל מינים אחרים. אמנם ההומו ספיינס הוא המין היחידי שפיתח שפה (ותכל'ס, לא בטוח שזה היה רעיון כל-כך טוב), אבל הוא בהחלט לא המין היחיד שמדבר ומביע את עצמו באמצעות קול. המכניזם הקולי – הפיזי והרגשי – שלנו לא שונה מהותית מהמכניזם של יונקים אחרים, בין אם מדובר בבני-הדודים הקרובים אלינו, כגון הקופים וקופי-האדם, ובין אם מדובר בקרובים רחוקים יותר, כגון פרות, כלבים וחתולים. בעלי-החיים הללו מסוגלים להפיק צלילים נמוכים, גבוהים, אווריריים, לחוצים, שמחים, מפוחדים, עצובים, או מתרגשים היא בדיוק כיוון שיש להם את אותו המכניזם שלנו:
תנועת ה-CT בתיבת קול של פרה זהה לחלוטין לשלנו
נסו לחשוב על הסאונד שמפיק כלב או זאב בלילות ירח מלא. איך זה נשמע? Ah-ooooooooooo? משהו כזה? נסו לחקות את הסאונד הזה. תגידו Ah-ooooooooo. איך יצא? משהו כזה?
האוויר יצא מהריאות של הזאב בדיוק כמו מהריאות שלכם; האוויר הרטיט את מיתרי הקול של הזאב בדיוק שהוא מרטיט את מיתרי הקול שלכם; חללי התהודה של הזאב עיצבו את הסאונד באופן מאוד דומה לחללי התהודה שלכם (רמז: גדולים וארוכים). כשהזאב "נובח," מהתרגשות או מכעס או פחד, חללי התהודה מתעצבים באופן דומה לשלכם כשאתם "נובחים" מכעס או מפחד (רמז: קטנים), ובדיוק מאותן סיבות. אנחנו חולקים עם בני אדם אחרים, ובעלי-חיים אחרים, רבים מן המנגנונים הרגשיים והפיזיים המפעילים את הקול שלנו.
4. אין לנו שליטה ישירה על הפקת הקול שלנו
אני יודע, זה נשמע מוזר, כי וודאי שיש לנו שליטה על איזה תו אני מפיק ומה אני אומר, לא? ואם התו גבוה או נמוך עבורי, אני צריך להתאמן בכדי להשיג אותו, לא?
ובכן, כן, אבל הנה העניין: אם אני רוצה ללמוד פסנתר, גיטרה או תופים, אני צריך ללמוד להפעיל את הזרועות, האצבעות, או הרגליים באופן המתאים – בזמן הנכון, בעוצמה הנכונה, ללחוץ על הקלידים או השריגים הנכונים, לשחרר את השרירים הלא-רצויים ולהפעיל את השרירים שכן רצויים. זה לא קל בכלל, אבל כשאני רוצה להזיז את רגל שמאל, אני יכול פשוט להזיז את רגל שמאל; כשאני רוצה להזיז את אצבע רביעית לשריג חמש, אני יכול פשוט להחליט ולבצע את הזזת האצבע. אולי ידרשו קצת אימונים עד שאצליח לעשות זאת בזמן הנכון ומבלי לחץ מיותר, אבל אני שולט על תזוזת האצבע שלי באופן מודע וישיר. מצד שני, יש לנו לא מעט שרירים בגוף עליהם אין לנו שליטה מודעת כלל, למשל, הלב שלנו. הלב שלנו פועל "אוטומטית," מבלי שנצטרך להפעיל אותו באופן מודע – ומזל שכך. תארו לכם שהיינו פשוט שוכחים להפעיל את הלב כי היינו מתרכזים במשהו אחר. לא היינו שורדים הרבה זמן.
שליטה עקיפה בלבד
אבל כשמדובר בקול שלנו, מדובר בכלי שנמצא ברובו מחוץ ליכולת השליטה המודעת שלי. ליתר דיוק, יש לנו שליטה חלקית בלבד במערכת הראשונה המפעילה את הקול שלנו – הנשימה, ואין לנו שליטה ישירה כלל על המערכת השניה והחיונית בכלי שלנו – על מערכת הרטט. להזכירכם, הכלי שלנו פועל באמצעות איזון עדין של שלוש מערכות – הכוח (או האוויר), הרטט (או מיתרי הקול), והתהודה (או האופי, הצבע, של הקול שלנו). מיתרי הקול הם חלק קריטי במערכת כיוון שהם אלו שממירים את האוויר היוצא מן הריאות לאנרגיה אקוסטית (בשפה טכנית, הם אלו שמייצרים את גלי הסינוס). ודווקא על החלק הזה אין לנו שליטה ישירה. אם, נניח, ארצה לשיר את התו לה (A3), מיתרי הקול צריכים להימתח בדיוק במידה הנכונה, ואז להיפתח ולהיסגר בדיוק 220 פעמים בכל שניה. הפעולות הללו מחייבות תיאום פנימי מדויק של לא פחות מחמש(!) זוגות שרירים. אין לנו שום יכולת לעשות את הפעולות הללו באופן מודע.
הייתי אומר לכם, "אוקי, עכשיו תמתחו את מיתרי הקול בדיוק במידה הנכונה, אבל תדייקו ממש כי כל עשירית מילימטר לכאן או לכאן משמעותה זיוף משמעותי בתו, ואז תפתחו ותסגרו את צינור האוויר 220 פעמים בשניה" – זו היתה נראית לכם משימה בלתי-אפשרית. הייתם צריכים לחשוב ולתאם מאות פעולות גופניות בשביל להפיק תו אחד, שלא נדבר על לשיר שיר שלם. עם זאת, זה בדיוק מה שקורה כשאנחנו מחליטים לשיר את התו A3 – אנחנו מבצעים מבחינתנו פעולה אחת בלבד. את כל שלל הפעולות שנמצאות "מתחת למכסה המנוע," אנחנו עושים באופן עקיף, הרבה מתחת לסף המודעות, וטוב שכך.
הנה חלק מהשרירים המשתתפים בהפקת קול, עליהם אין לנו שליטה ישירה
זהו, עד כאן חלק ראשון. מה אתם חושבים? זה נשמע הגיוני? מסכימים או לא מסכימים עם אחת הסיבות?
תגידו לי, אני רוצה לשמוע!