בפוסט הקודם התחלנו לדון במשהו שהרבה זמרים מרגישים ותוהים לגביו, אבל לא תמיד בטוחים לגביו – האם הקול שלנו הוא כלי ככל הכלים, או שהוא בעצם נמצא בקטגוריה משל עצמו? מצד אחד, אנחנו בקדמת הבמה ושאר המוזיקאים מאחורינו; אבל מצד שני, כולנו משתתפים ביצירת הדבר המופלא הזה שנקרא מוזיקה. אז מה, אנחנו דומים או שונים לשאר המוזיקאים?

בפוסט הקודם הצגתי את השאלה, ומנינו חמש סיבות חשובות מדוע הקול שלנו הוא אכן כמו כל כלי אחר. הנה הן שוב:

1. הקול כפוף לחוקי הפיזיקה – הקול פועל בהתאם לחוקי האווירודינמיקה והאקוסטיקה
   
2. הקול כפוף לחוקי הפיזיולוגיה – נדרשים אימונים רבים בשביל לשלוט בו
3. הקול הוא כלי מלודי – כלומר, הוא יכול להפיק רק צליל אחד בכל רגע נתון
4. הקול מאפשר לנו לאלתר – ליצור מוזיקה ספונטנית, ללא הכנה
5. הקול דורש טיפול של טכנאי סאונד – גם בהופעה חיה, וגם בהקלטה

בשתי הסיבות הראשונות דנו בפוסט הקודם. בפוסט הנוכחי תקראו שלוש סיבות נוספות מדוע יש להתייחס לקול שלנו ככלי ככל הכלים.

3.     הקול הוא כלי מלודי

בהכללה גסה מאוד, אפשר לחלק את כלי הנגינה לכלים הרמוניים ומלודיים. כלים הרמוניים הם כלים שמסוגלים להפיק יותר מתו אחד בכל רגע נתון, כגון גיטרה, נבל, או פסנתר וקלידים (ואולי גם תופים, תלוי איך אתם מסתכלים על זה). זו הסיבה שכלים אלו מלווים לרוב כלים אחרים – הם מסוגלים לתת עושר הרמוני שתומך בכלי הראשי. בניגוד לכך, כלים מלודיים הם כלים שמסוגלים להפיק תו אחד בלבד בכל רגע נתון. דוגמאות בולטות יהיו חצוצרה וכלי נשיפה אחרים; כינור, צ'לו וכלי מיתר, והקול האנושי.

הסיבה לכך היא ששפתות הקול שלנו הם כלי גמיש מאוד, אבל בכל רגע נתון הם מסוגלים לרטוט בתדר נתון אחד בלבד. אם לתת דוגמה נפוצה, אם שפתות הקול ייפתחו וייסגרו בדיוק 440 פעמים, אנחנו נשמע את התו לה (A4). אם הן ייפתחו וייסגרו בערך 294 פעמים בשניה (או 293.66 פעמים בשניה, אם נדייק), אנחנו נשמע את התו רה (D4). שפתות הקול יכולות לרטוט בתדר בסיסי אחד בלבד בכל רגע נתון, ולכן נהוג לסווגו ככלי מלודי.

4.     הקול מאפשר לנו לאלתר מוזיקה

לא משנה אם מדובר בכלי הרמוני או מלודי, או אפילו אם מדובר בתופים – כל נגן רציני משקיע זמן ומאמצים ניכרים בלימוד המוזיקלי של הכלי שלו. היכולת לאלתר מוזיקה באופן ספונטני, ללא הכנה מוקדמת, היא בה-בעת כלי עוצמתי לביטוי עצמי ואתגר מוזיקלי חשוב לכל נגן. למעשה, מה שתשמעו נגנים מנוסים אומרים שוב ושוב זה שהם אוהבים לנגן על הכלי שלהם בדיוק מכיוון שהוא מאפשר להם להתבטא, לומר את מה שיש להם לומר באופן מדויק ללא מילים – כמו הקול האנושי, ללא תיווך השפה. הנה למשל גיטריסט הבלוז הענק דרק טראקס מספר אודות החיבה שלו לנגינה באמצעות סלייד. הקליקו כאן לשמוע אותו מספר כיצד הנגינה בסלייד מאפשרת לו לנגן "מיקרו-טונים" שמאפיינים לרוב זמרי גוספל.

ב-9:22 תוכלו לשמוע אותו אומר במפורש שהיופי הגדול הטמון בנגינה באמצעות סלייד היא היכולת לחקות את הקול האנושי.

אנו רגילים לחשוב על שירה ביחד עם ליריקה, מילות השיר. קשה מאוד, אם כי אפשרי, להקשיב לזמרת מבלי להקשיב למילים אותן היא שרה. בבואנו ללמוד שיר, אנו רגילים לחשוב על עצמנו כמבצעים, או מוציאים לפועל, של מילים הכתובות למנגינה. ללא מילים, אנו רגילים לשים את עצמנו ב"השתק." אנו מבינים את תפקידינו כפרונטמן או פרונטוומן – מי שנמצא/ת מקדימה, מי שעליו או עליה מוטלת האחריות להגיש את השיר לקהל, בעוד תפקיד הלהקה מסתכם בליווי, כלומר בסיוע לזמר במילוי תפקידו. זה לא בהכרח רע או אנוכי מצד הזמר – זה חלק מהג'וב שלו, משהו שנעוץ עמוק בטבעו של הכלי (עוד על כך בפעם הבאה). אך הבעיה עם הבנה מעין זו היא שהיא מפרידה את הזמר משאר המוזיקאים. היא ממקמת אותו במישור אחר, ובמשתמע נעלה יותר (הרי כל בדיחות הפרימודונות נובעות מאנשהו, לא?). ובכל זאת, יש בזה משהו נכון – זה אמנם משתנה מסגנון לסגנון, אבל תפקיד הזמר לבצע שיר ותפקיד הלהקה לתמוך בו.

אך אם נחשוב על השירה ככלי אלתורי דווקא, בדיוק כמו גיטרה, בס, חצוצרה או תופים, הרי שההפרדה הזו נעלמת. הזמרת מצידה משתחררת מחובותיה להגיש את השיר, לזכור את המילים, או לספר סיפור בעל מבנה. במקום זאת, הדינמיקה משתנה לדינמיקה בה כולם שווים, והסיפור המוזיקלי מסופר על-ידי כל הנגנים, יחדיו, וכל אחד בתורו. כמו שכל נגן משתמש בכלי שלו בכדי "לדבר," בכדי לספר את הסיפור שלו לקהל, הזמרת יכולה להשתמש בקול שלה בכדי "לדבר" ללא תיווכן של המילים. במובן טכני, מוזיקלי ורגשי, האלתור בשירה הוא כלי רב-עוצמה, ומומלץ לכל זמר וזמרת להתנסות בחוויית האלתור.

הנה מל טורמה ואלה פיצג'רלד, שניים מזמרי הג'אז הגדולים של המאה שעברה, משוחחים באילתור בשפת הסקאט (scat):

האלתור הווקאלי נפוץ במיוחד בג'אז, אם כי אמני R’n’B רבים מאלתרים אף הם. קבלו למשל נניח את ויטני יוסטון בשיאה.

כל הקישוטים הווקלים המהירים שאתם שומעים? רובם מאולתרים.

5. הקול דורש טיפול של טכנאי סאונד

הנקודה האחרונה מוזרה קצת, אך שווה להזכיר אותה כאן. קיימת בדיחה ישנה אודות טכנאי קול ישראלים, שבבואם להגביר הופעה או להקליט אלבום אולפני, הם אוהבים להגביר את השירה באופן מוגזם וחסר-פרופורציות לשאר הכלים. במהלך השנים הבדיחה איבדה מתוקפה, ורוב טכנאי הקול הישראלים עושים עבודה מצוינת. אך אם לא הקלטתם באולפן אף פעם, עליכם לדעת שהזמרים שאתם שומעים בהקלטות עברו עריכה ומיקסוס (מלשון mix) ניכרים, יותר או פחות.

עבודת טכנאי הקול היא להקליט אתכם באופן הנקי והברור ביותר האפשרי, ולאחר מכן להנמיך ולהגביר תדרים (ושלל פעולות אחרות) בכדי לגרום לקול שלכם להישמע טוב בתוך המיקס – כלומר, ביחס לכל שאר הדברים שקיימים בהקלטה. אם תקליטו כמה שורות ותקשיבו להן מיד אחרי ביחד עם שאר הכלים, סביר להניח שלא תאהבו את מה שתשמעו – לא כי הביצוע שלכם לא היה טוב בהכרח, אלא כי ללא טיפול מינימלי לפחות, השירה לא תישמע כאילו יש לה מקום ביחס לכלים האחרים. השירה עשויה להישמע כאילו היא "מעל" שאר הכלים, או באופן כזה או אחר לא נשמעת אורגנית ביחד עם כולם – כאילו הייתם בחדרים נפרדים לחלוטין. זמר שאינו מודע למלאכת הטכנאי ועשוי לחוש שמשהו בקטע השירה המוקלט לא עובד ביחס לשאר הכלים, ועלול לחשוב שהאשמה היא בגוון הקול שלו, שפשוט "לא נשמע טוב." מדובר כמובן, בשטות מוחלטת. למעשה, מלאכת מיקסוס השירה תופסת נפח נכבד ביותר מעבודת הטכנאי, בדיוק כיוון שהשירה חשובה כל-כך.

לסיכום

הקול שלנו הוא כלי גמיש ומיוחד מאוד – אבל במובנים רבים הוא דווקא די דומה לכלים אחרים. בפוסטים הללו מניתי חמש סיבות מדוע עלינו לחשוב על הכלי שלנו ככלי מוזיקלי ככל הכלים. עם זאת, בפוסטים הבאה נראה מדוע אפשר לטעון דווקא בדיוק את ההיפך.

לעדכון במייל על הפוסט הבא, הקליקו כאן